אלינה שפוצ'ניקוב החליטה לחיות את החיים עד תומם ולעשות פסלים חדשניים שיחגגו את פגיעותו של הגוף. השילוב המיוחד הזה של אמנות אישית ונשית הקדים את זמנו ורק היום זוכה להכרה לה הוא ראוי גם מחוץ לגבולות פולין.
האזינו לראיון עם אוצרת התערוכה גברת אהובה ישראל ממוזיאון תל אביב לאמנות בלחיצה על אייקון הרמקול מתחת לכותרת.
אישה יהודייה נולדת בקאליש שבפולין בזמן הרפובליקה השנייה ורוכשת השכלה רפואית על רקע מותו של הגנרל יוזף פילדוסקי ועליית הסנאציה, שלטון שמרני שביקש לשמור על הקיים במחיר פגיעה במיעוטים שהתקיימו אז בפולין. אולי תגידו, בחירה הגיונית, גם מרק אדלמן המנוח, גיבור מרד גטו ורשה ותנועת סולידריות, בחר להיות מנתח לב אחרי השואה. רופאים צריכים תמיד.
בזמן הכיבוש הגרמני של פולין היא נכלאת בגטו פאביאניצה שבאזור לודז' (1940). זה הוא אחד הגטאות הראשונים בפולין והוא כולל את העיר העתיקה, אין בו גדרות אלא רק שלט עם מגן דוד שמציין את תחילתו. לפי האתר למורשת יהדות פולין חסרון הגדרות אפשר להבריח מזון אל הגטו ביתר קלות. האישה עובדת שם עם אמה כאחות רפואית במשך שנתיים ועם חיסול הגטו הן עוברות אל גטו לודז', משם אל מחנות הריכוז והמוות אושוויץ, ברגן בלזן, טרזיינשטט. אב המשפחה לא שורד את השואה ומת משחפת. האישה הצעירה שורדת את השואה ורואה את תחילתו של הסדר העולמי החדש והמלחמה הקרה בין המערב לגוש המזרחי.
כאן יש תפנית בעלילה, היא הולכת ללמוד אמנות. בהתחלה בפראג תחת אוטוקר ולמיסקי ואחר כך בפריז תחת פול ניקולס. שני האמנים האלו הם גברים שעוסקים בפיסול, פיסול באבן, יציקה בברונזה. בתולדות האמנות הפיסול נחשב כמלאכה גברית, הוא מצריך שרירים, זיעה. הציור נחשב כעדין יותר, נשי. לפי המקורות היווניים, את הציור הראשון עשתה אישה שנפרדה מאהוב ליבה ושרטטה את צלו.
תגידו, אמנות אחרי השואה, באמת קשה להסביר. אבל תראה את רומן פולנסקי, גם הוא יהודי ניצול שואה שהלך ללמוד קולנוע. תראה את רומן פריסטר, ניצול שואה שהלך לעבוד כעיתונאי. אולי אפשר לראות בזה רצון להתחבר אל העולם החי, העליז, השמח. אל עולם הרוב שחי מעבר לגדרות ולמחסומים ויכול להרשות לעצמו בכלל לא לדעת מה קורה למי ששכחו אותו, שאמרו עליו שהוא פרזיט, שהוא משחית, שהוא אויב האומה והמולדת.
וגם כאן יש מפנה, פגישה עם רישארד סטניסלבסקי, היסטוריון פולני לאמנות ומנהל מוזיאון האמנות בלודז'. הם מתחתנים וחוזרים אל פולין העממית. השנה היא שנת 1951, פולין העממית מתחילה להאמין שאפשר לשים את המלחמה מאחור. האנשים רוצים לחיות, רוצים ללמוד, רוצים להתפתח. העיתונאי המנוח רישארד קפושינסקי מתאר מצב מפליא, פתחו את הלימודים באוניברסיטה לכל מי שרצה ללמוד. לא ביקשו תעודות בגרות. היה רעב לחיים, להתנסויות, לעשייה. האישה היהודייה הצעירה משתלבת בחיים האמנותיים של פולין העממית ויוצרת אנדרטאות מטעם המדינה לחגוג את החברות הפולנית-סובייטית, להנציח את שופן, לתת ייצוג אמנותי לשואה במוזיאון אושוויץ, שגם אותו הקימה פולין העממית.
לאישה קוראים אלינה שפוצ'ניקוב, וככל שהזמן יעבור ופולין העממית תהפוך ליותר אידיאולוגית, יותר מנוכרת, יותר קשוחה, עד ליום בו היא תקיא מתוכה את היהודים (ביניהם הסוציולוג זיגמונד באומן, שתרם רבות להבנת השואה ויחסה למודרניות) האמנית שפוצ'ניקוב תתמקד באמנות, ובעיקר באמנות הגוף. היא יוצקת דמויות של נשים ולהן שדי ענק עם פטמות אדמדמות, יוצקת את הרגל של עצמה, מפסלת אישה קטנה נשענת על איבר מין גברי שיותר גדול מכל גופה וקוראת לעבודה הזו "ארוסה לבנה משוגעת" (1971). גם בפולין העממית, כמו במערב, נותנים לאמנים זכויות מיוחדות ואמנות שעוסקת במין, בשדיים, בגידולים בתוך הגוף (היא מתה בשנת 1973 מסרטן) לא נתפסת כמאיימת על האדם החדש של הסוציאליזם. ב 1962 היא מייצגת את פולין בביאנלה הבינלאומית בוונציה ושנה לאחר מכן עוברת אל פריז. שם היא מוגנת מגל הרדיפות שפוגע באנשים כמותה, יהודים-פולנים חילונים שרצו בכל מאודם להשתלב בפולין החדשה, וחופשייה לפתוח בחיים חדשים לצד בן זוג חדש (רומן צ'שלביץ, מעצב גרפי) עד שהיא מאובחנת כחולת סרטן שד בשנת 1969, ולמרות מאבקה במחלה שכולל כריתת שד בשנת 1972 היא הולכת לעולמה בשנת 1973.
אלינה שפוצ'ניקוב, אמנות חושנית, חמקמקה, פתיינית. אין לנו עדויות במכתביה או משיחות עם עמיתים שלה שראתה עצמה כאמנית יהודיה או כאמנית ניצולת שואה. אולם הביוגרפיה האישית שלה מרחפת כצל מעל העבודות וכמו מבקשת מבט נוסף, שני ושלישי ורביעי.
תגידו, אז איזו סוג של אמנות זו? אמנות של ניצולי שואה שיש לקרוא אותה אולי כתרפיה? כרצון להציל את הגוף מפגיעה, מחנק, משריפה בכך שנראה אותו כמיני, כפגיע, שנחמול על בשרנו? או אולי תגידו, זו אמנות של פולין העממית, אמנות של רמיזות, של סתרים, של קודים. אמנות שיוצרים עבור קהילה קטנה ורדופה שלא יכולה לומר מה שיש לה על הלב כי הצנזור והחוקר מאזינים ורושמים. אמנות שאי אפשר להבין מחוץ להקשר הזה כי היא לא ברורה לאנשי המערב. או אולי תגידו, אמנות נשית, עיסוק בגוף האישה. במקום לפסל בארד ובשיש מפסלים בגומי לעיסה. מצלמים את הגומי לעיסה וככה נוצרות צורות אבסטרקטיות מעוותות, כמו עוברים של אישה שלא יכולה ללדת בגלל הפגיעות שעברה בשואה, כמו גידולים של אישה שנאבקת בסרטן. אמנות שמדברת על מה שעובר על זו שמציירת, ולא על זה שמציירים אותו.
או אולי תגידו, אני לא יודע מה זה אבל זה נראה לי חשוב, זה נראה לי נוגע. זה נראה לי חיוני עבור אלו מאתנו שבחרו לקחת ימינה ולא שמאלה. ישראל ולא פולין העממית. כי אלינה שפוצ'ניקוב יכלה להיות קרובת משפחה שלכם בארץ. היא מייצגת אפשרות שהתקיימה כל אותו זמן ואתם לא ידעתם. ואפילו שלא נותר הרבה מהאפשרות הזו, והיום היא רק הטבעות של גוף שאבד, יש לכם מה להרוויח מלהסתכל על זה, לגעת, להרהר. כי אנחנו גם הצל וגם העוזב וגם מי שמפסל ורושם, כל עוד אנחנו כאן בתודעת הגוף.
(ח.ה)