שיעור על לוח השנה היהודי במסגרת התוכנית נר לאלף בקטוביץ'. השילוב בין תלמידים ישראלים ויהודים פולנים מקומיים עושה את התוכנית הזו למרשימה ביותר.
פולנים צעירים ממוצא יהודי לומדים בתוכנית נר לאלף, התוכנית היא רק אחת מבין התוכניות שמוצעות בימינו לצעירים פולנים ממוצא יהודי שרוצים להתקרב ליהדות ולעם ישראל.
קטוביץ'
רועי בבילה ועידו פרישר פותחים את הדלת במעונות האוניברסיטה לרפואה של שלזיה אל חלל נעים וקטן שמבטיח לחמם אותנו מהקור והשלג שבחוץ. אל החדר הקטן נכנסים הרב יהושע אליס, רב העיר קטוביץ', וכמה פולנים צעירים שבאו להשתתף בתוכנית "נר לאלף", וכמובן גם אני. נר לאלף היא תוכנית חינוכית בנושאים יהודיים שמאפשרת לפולנים עם שורשים יהודיים ללמוד יותר על התרבות היהודית. זו לא התוכנית היחידה שקיימת בקטוביץ', תוכנית "באר מרים" למשל מאפשרת לנשים פולניות צעירות ממוצא יהודי לגור יחדיו וללמוד תכנים יהודיים ביחד, משהו כמו "בית משה" תוכנית דומה שפועלת ברחבי העולם. הרעיון הוא לתת לצעירים יהודיים תמריץ (מגורים חינם) כדי לעסוק בדברים שהם בדרך כלל נמנעים מלעסוק בהם (זהות יהודית). רק שהפעם לא מדובר בסן פרנסיסקו או בלונדון אלא בקטוביץ', כן כן, המקום בו נערכה ועידת קטוביץ' המפורסמת (1884) בה כל התנועה הציונית התכווננה אל עבר ציון. העיר הצנועה הזו, שעל קירות הקניון החדש שלה ניתן לראות מלים בפולנית ובשלזית, השפה המקומית, נעשתה הודות לפועלו של הרב אליס מקום שיש בו פעילות יהודית. פעילות קטנה יותר ובוודאי מוגבלת ביחס לקרקוב או לוורשה הגדולות והעשירות יותר, אבל יש בקטוביץ' אור קטן, אור של נר.
רועי ועידו לא רק מארחים אלא גם מבשלים, חומוס ותבשיל חם של נזיד שעועית ונקניקיות. הם חלק מקבוצה קטנה של ישראלים שלומדים רפואה בשפה האנגלית בקטוביץ'. הם לא היחידים, יש להם חברים לספסל הלימודים מארצות הברית ומאיראן, משבדיה ומדרום אפריקה. כולם באו אל פולין עם מטרה מעשית בראש, להשיג הכשרה רפואית. אבל בקרב הקבוצה הישראלית השהות בפולין הפעילה משהו נוסף, עניין חזק בזהות יהודית וביכולת לתת משהו מעצמם לקהילה המתעוררת של יהודי פולין. גם בביקור האחרון שלי בקטוביץ' ראיתי ישראלים שמסייעים לרב אליס ככל יכולתם לצד לימודיהם וגם בביקור הזה ראיתי את רועי פעם אחר פעם. משלים מניין בתפילה במוזיאון אושוויץ בזמן טקס הזיכרון ונותן הקפצה ממוזיאון אושוויץ לקרקוב לרב שהיה צריך אותה. שאלתי אותו: עד כמה השואה נוכחת במחשבות שלך כיהודי וישראלי שגר פה כבר כמה שנים?
"היא נוכחת מאוד", הוא השיב לי, "אני בסה"כ שנתיים וחצי פה ואני לא סופר את מספר הפעמים שהייתי באושוויץ. בכל מקום בפולין שאני מגיע אליו דבר ראשון שאני משתדל לעשות, אפילו לפני שאני רואה את כיכר השוק העתיקה או את מקומות הבילוי שזה מה שמעניין לאנשים בני גילי, הדברים הראשונים שאני משתדל לראות זה את בתי הקברות היהודיים והקהילות המקומיות. וכך יצא שהכרתי לא רק את הקהילות שנמצאות בסביבת מגוריי כמו קטוביץ' וקרקוב אלא גם את אלו שבגדנסק, לודז', פוזנן, ווורוצלב."
יום לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והשיעור מתרכז בלוח השנה היהודי, למה החודש העברי נקבע על פי הירח ולמה צריך בית דין שיקבע שהתחיל חודש חדש אם אפשר להסתכל בשמיים בעצמנו ולראות שהלבנה התחדשה. הרב אליס מסביר שביהדות מה שקובע זה לא רק הטבע או רק ההחלטה של בני האדם שהתחיל חודש חדש אלא הקשר בין הטבע ובין בני האדם, השילוב. למרות שהרב אליס אירח אותי ביחידת האירוח של הקהילה היהודית של קטוביץ' כדי שאוכל לכתוב את הכתבה הזו ואני מודה לו על כך צריך לומר את האמת, לא כל האנשים הצעירים שאני מתבונן בהם נראים מרותקים לנושא. הרב אליס מדבר בפולנית מתובלנת במעט מילים באנגלית אמריקנית ואחת התלמידות מתנדבת לתרגם את החלקים הקשים אבל יש תחושה שהשיעור כבד להם, אולי זה הקור, אולי זה הציפייה לחומוס הביתי של עידו, ואולי זו העבודה שעל השתתפות בשיעורים התלמידים מקבלים סכום כסף סמלי, פחות או יותר מאה דולר אמריקני לחודש. לא המון במונחים מערביים ולא מעט במונחים פולנים. הרב אליס מסביר לי שזה אחד התפקידים המסורתיים של קהילה יהודית, לתת סיוע חומרי לאנשים שרוצים ללמוד. והוא צודק. גם הצעירים היהודיים שחיים בקהילות יהודיות מבוססות וחזקות וחיים בבית משה בערים גדולות במערב מקבלים מלגת מגורים בתמורה להשתתפות בתוכנית. אבל קשה לפעמים להשתחרר מהתחושה שהחיים היהודיים בפולין מושתתים על אלמנט לא בריא של לקיחה. שחסרים בה אלמנטים חברתיים שירצו להיות יהודים שמשלמים דמי חבר לקהילות שלהם, שירצו בכלל להיות חברים רשמיים בקהילות שלהם. אחד מכינויי הגנאי לתופעה הזו היא "יהודים של סמינרים", קרי, יהודים שבעיקר משתתפים בפעולות יהודיות כיפיות כמו תוכנית זכות-לידה (ששולחת אותם לישראל) או מניינים (שנועדה לפתח הנהגה יהודית צעירה). אלא שמרוב תוכניות ומלגות ולימודים ופיתוחים של הנהגה צעירה לפעמים יש תחושה מוזרה שאין ציבור. אחד מהישראלים הצעירים שאתם דיברתי על זה באופן פרטי, מתן שפי מהבלוג "שפת אם", אמר לי שלדעתו מדובר ביהדות שמתקיימת בחלל הציבורי. במרכז הקהילתי היהודי בקרקוב, במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה, בסדנאות וימי עיון, כי המשפחה היהודית בפולין לא קיימת יותר. שרשרת הדורות נקטעה. בעוד שהוא רואה בכך תופעה חיובית וזהות יהודית שוות ערך לזהויות יהודיות יותר מבוססות אני יותר פסימי. ולו רק בגלל שלהיות כל הזמן בעין הציבורית זה נורא מעייף. כמו שאמרה לי לפני שנה אחת הפעילות המשמעותיות בנושא החיים היהודיים בפולין החדשה: "זה נורא מרגיז אותי שבחג פורים יש מצלמות טלוויזיה שמצלמות אותי לטלוויזיה הפולנית. אני מבינה שזה נורא מעניין את הציבור ויש רצון להראות שיש חיים יהודיים בפולין. אבל למה על חשבוני? למה אני צריכה להיות הפרצוף הציבורי של זה?"
הרב יהושע אליס מקטוביץ' במוזיאון אושוויץ.
אושוויץ
(להאזנה לתוכנית מיוחדת שמשלבת ראיונות עם השר נפתלי בנט, דובר הכנסת יותם יקיר, שגריר ישראל בפולין לשעבר שבח וייס, וכן הקלטות חיות מטקס הזיכרון במוזיאון אושוויץ לחצו על אייקון הרמקול מתחת לכותרת.)
הסבר קטן לקהל צרכני התקשורת העבריים, אנחנו העיתונאים לא באמת מבקרים במוזיאון אושוויץ. אנחנו העיתונאים מבקרים בחלל קטן מאוד וחביב מאוד שנבנה כדי לאכלס אותנו בזמן שאנו משדרים וכותבים ואומרים לעולם מה קורה באושוויץ' של הטקסים. באוהל אחד מתקיים הטקס הרשמי בו נואמים המוזמנים ומאזינים להם המוזמנים החשובים האחרים ובאוהל אחר העיתונאים מחוברים למחשב הנייד, למצלמה, שותים כוס תה חם, ובודקים הודעות בניידים. זה גם קורה מאוחר יותר במלון בקרקוב בו נפגשים חברי הכנסת וחברי הסיים. הם נואמים בחדר אחד, ואנו העיתונאים צופים בהם בחדר השני באמצעות מסכים. זה מאוד מוזר לי, במיוחד כי לפני שנתיים יכולתי לסקר את האירוע באותו אולם כמו המוזמנים. וזה יוצר סוג של תחושה משונה מאוד, בחדר השני נואם מישהו אבל אני לא יכול להיכנס לשם כי אין לי רשות. אני מוגבל להתבוננות בו על המסך שתלוי על הקיר שהנואם עומד בצדו השני.
נציג משמר הכנסת עם דגל ישראל באושוויץ.
מה היא אושוויץ של הטקסים? אם אושוויץ המחנה היה המקום הנוראי בו נרצחו בעיקר יהודים אבל גם לא יהודים בזמן הכיבוש הגרמני של פולין, ואושוויץ של המוזיאון הוא המקום בו החליטה ממשלת פולין העממית לשמר את זכר המקום הנורא ההוא (המחנה) ולהסביר לעולם מה אירע כאן ליהודים ולפולנים ולצוענים ולאחרים. אושוויץ של הטקסים היא מציאות היפר-מודרנית. כל מה שאני רואה יקופל, ידחס לארגזים, ולא יהיה פה יותר מחר. יש פה לא רק תה חם ושקעים חשמליים עבור הכתבים אלא גם צינור צהוב שמחמם את האוהל עם משב דחוס של אוויר חם ושירותים כימיים. כלומר, אושוויץ מחומם. אני רואה חברי קונגרס אמריקנים מסתובבים בשטח וסביבם מצלמות וכתבים. שני בני הזוג שאני רואה מאופרים טיפ-טופ, באו כדי להעביר מסרים חשובים לציבור האמריקני. גם משלחת הכנסת באה מצוידת טיפ-טופ, חברי משמר הכנסת למשל מרשימים מאוד במדיהם היפים ובדגלי ישראל הגדולים שהם נושאים. כדי שלא ישעמם למאזינים בבית כתבי הרדיו הישראלי מראיינים ניצולות שואה שהצטרפו למשלחת. אני רואה אחת מהן קוראת את ההערות שכתבה מראש, יש לה הזדמנות לדבר עם האומה והיא רוצה לדייק באמת שלה כי מי יודע אם תהיה הזדמנות נוספת. הכתב מחבק אותה בסוף השיחה. זו היא אושוויץ של הטקסים.
רגע לפני העליה לשידור ניצולת שואה מתייחדת עם זיכרונותיה.
בפעם האחרונה שהייתי כאן ניגנו בכינור מול דלת שפוצצה מקרמטוריום שעמדה במוקד תערוכה חדשה שהרים המוזיאון לציון יום השואה הבינלאומי. למי שלא מבין, אני רחוק מללגלג על זה או לראות בזה חלילה זילות של השואה. כמו שמוזיאון מצריך שירותים וחנות מזכרות (שקיימים גם באושוויץ) משלחת בינלאומית גדולה מצריכה כתבים והכתבים צריכים חיבור לרשת אלחוטית וחימום. אבל התוצאה הסופית היא שאושוויץ היא סוג של תפאורה שעליה המסר צריך לעבור. המסר הישראלי, המסר האמריקני, המסר הרוסי (שגריר רוסיה בפולין אלכסנדר אלכסייב מתעקש להזכיר לכולנו שהיו אלו חיילי הצבא האדום ששחררו את המחנה). נציגה של הפרלמנט הגרמני תזכיר מאוחר יותר בנאומה במלון שהגרמנים מכירים באחריותם לשואה. וגם זה סוג של מסר. אנו מכירים בזה שעשינו את זה, אנחנו אחרים עכשיו, הצטרפו אלינו האחרים ועזרו לנו לעשות עולם טוב יותר. יצחק הרצוג נואם ואני מאזין לו בעברית דרך האוזניות, אין לו קול מרשים במיוחד ויותר מכל דבר אחר הוא מזכיר מורה בתיכון. אבל הנאום שלו עובר דרך כל הדימויים שאנו מכירים. מעשי הרצח, הזוועות, ההשפלה, הורים שהופרדו מילדיהם ונרצחו, הוא אומר לנוכחים ש: "אומרים שאנו הישראלים לוקים בתסמונת אושוויץ. כמה היינו משלמים כדי להיפטר מתסמונת אושוויץ. אבל אושוויץ כאן." ולמרות שכותב שורות אלו מודע בחריפות לכוח הרגשי שמופעל עליו הוא לא מסוגל שלא להתרגש. חוט של רגש עובר מאושוויץ של הטקסים, דרך אושוויץ של המוזיאון, וחוזר בחזרה אל אושוויץ של המחנה ("הפלנטה האחרת" של ק.צטניק) ואולי גם לעיר אושווינצ'ים, שהיום במוזיאון היהודי שלה מוצגים כלי כסף יהודיים שנחשפו והועלו מהאדמה הודות לשיתוף פעולה של ארכיאולוגים ישראלים ופולנים.
חדר התקשורת, צופים באנשים בחדר השני.
קרקוב
נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה הקפוא. לידי יושב חרדי בשם שלמה והוא נותן לי מדרש יפה על השם פולין. "ביידיש פלין זה חוסר, פולייע שטיק זה שטיקים שאין מאחוריהם כלום. כשאומרים ביידיש "חסר לך משהו?" משתמשים במילה פלין. פולין זה החוסר, זה האין, זה מה שחסר." מול המלון בקרקוב מפגינים חופן של צעירים מהימין הפולני הקיצוני בשל מה שהם חושבים שהוא הפרת ריבונות פולין. התקשורת הפולנית דיווחה על ברווז עיתונאי לפיו הכנסת תערוך ישיבה בקרקוב ותגנה את השימוש במונח מחנות מוות פולנים. דובר הכנסת יותם יקיר לא יודע מאיפה כל זה התחיל אבל הבהיר שכנסת ישראל יכולה להתכנס רק במקום אחד, בבירת ישראל, בירושלים. בכל מקרה הצעירים מפגינים. אגב, גם ברחוב בו שוכנת הקהילה היהודית של קטוביץ', אם הולכים מעט אחרי הקניון המפואר והחדש עם המילים בשלזית, יש מפגינים של הימין הפולני. זה נורא מתאים לפולין החדשה. יש מלון מפואר או קניון בוהק ויש בו אנשים שנורא מתאמצים שהכל יתפקד היטב, אבל כמה צעדים במורד הרחוב יש תסיסה קטנה. מישהו לא מרוצה, מישהו משרבט גרפיטי.
פרופסור שבח וייס, לשעבר שגריר ישראל בפולין. לדידו, נעשה פה דבר נהדר. מפגש בין האליטות של פולין וישראל.
בחדר בו מתכנסים חברי הסיים הפולני וחברי הכנסת כל אחד נותן נאום בן דקה. הפולנים מזכירים את יאן קרסקי (גיבור המחתרת הפולנית המת) ואת ולדיסלב ברטושבסקי הגיבור לא פחות שיבדל לחיים ארוכים. אחת מהנואמות גם מסבירה שאבא שלה היה אסיר פולני באושוויץ וברח משם. הישראלים בעיקר מדברים על גיא ההריגה, על שתיקת העולם, על השואה והתקומה, על לא נשכח ולא נסלח. חלק מקריאים רשימה של בני משפחה שנספו באושוויץ. כולם אומרים שעל אומות העולם לזכור מה שקרה ולתמוך בישראל ולהלחם באנטישמיות ובשנאת הזרים. אני בודק מה קורה בתקשורת הישראלית בינתיים, יש תגובות ארסיות, ציניות מאוד, לביקור חברי הכנסת במוזיאון אושוויץ'. כולל קריקטורה של אחת הדמויות מהסדרה המצוירת "בוב ספוג מכנס מרובע" שאומרת: "בואו ניקח את חברי הכנסת ונשים אותם באושוויץ'". התקשורת מדווחת על פייסבוק כאילו פייסבוק זה קול העם. והתקשורת מדווחת על מה שקורה בחדר ממול כאילו זו המציאות הפוליטית. ואני, שגם אני חלק מהתקשורת, צריך להסביר לקוראים שזה לא ממש ככה. זה לא מובן מעליו שבפולין מזמינים חברי כנסת להשתתף בטקס זיכרון לשחרור אושוויץ. שלא לפני הרבה זמן הרצון הפולני לעשות למען יחסים טובים עם ישראל ועם העם היהודי לא התקיים כלל. שאפילו הצירוף "קורבנות יהודיים" לא היה נוכח תמיד במוזיאון אושוויץ בזמן פולין העממית. אבל הנה, האירוע נגמר ומקפלים אותו. בעוד הרכבת מקרקוב לוורשה משקשקת על הפסים היא לוקחת אותנו הלאה. בחודש הבא מישהו בפולין יעשה קידוש לבנה, אולי זה יהיה רב אמריקני ואולי יהודי של סמינרים מפולין. מישהו ישאל מהספרייה הציבורית ספר על השואה. מישהו יעבור ליד בית כנסת שחרב, היה מחסן, שופץ כמוזיאון לרב-תרבותיות, ויחשוב קצת. ואולי זה הכי טוב שאפשר תחת הנסיבות.
(ח.ה)