מתוך התערוכה "ילדי ארץ ישראל" שמוצגת בימים אלו בוורוצלב בבית הכנסת החסידה הלבנה. צילום באדיבות יוצרת התערוכה.
ק.פ: את צלמת פולניה והתערוכה האחרונה שלך עוסקת בילדים יהודיים בישראל. אבל איך בכלל הגעת אל עולם הצילום?
א.ט: "אני מפיקה של סרטים תיעודיים וזו ההתמחות שלי כבר חמש עשרה שנים. אני חופרת בהיסטוריה ומנסה להציג אותה בטלוויזיה ובקולנוע. האהבה לצילום באה אחר כך. ההתחלה שלי הייתה בחקר העולם החרדי. זה נשמע מגוחך כי אני אישה לא יהודיה וזרה ועוד צלמת עם מצלמה גדולה ולכאורה אלו המון סיבות טובות לא להופיע בכלל במקומות בהם חרדים מתפללים ושרים. בכלליות זה קשה לעשות סרטים אבל מההתחלה של כל זה, כשבאתי אל ליז'נסק לצלם את יום השנה לפטירתו של רבי אלימלך (1717 - 1787) מצאתי מציאות שהיא כל כך מרתקת, כל כך שובת לב, שהייתי חייבת להקליט אותה והיה קל להסריט ולהקליט בזמן הזה."
ק.פ: זו באמת הייתה נקודת הפתיחה לתערוכה שלך "ברכה" (2010) בה תיעדת יהודים חרדים במסעותיהם לציונים הקדושים (קברי הרבנים הידועים, מייסדי החסידות) ברחבי פולין. זה מאוד מעניין שעבור חרדים ורשה וקרקוב הם רק האמצעי להגיע למקום קטן שברגיל לא רואה הרבה תיירים רק כדי לכבד את זכרו של הצדיק. איך תרגמת את העניין הזה לעבודה תיעודית?
א.ט: "כשלקחתי את הצעד הראשון שלי בדרך הזו כל מה שראיתי היה חדש לגמרי , דבר שהייתי צריכה ללמוד ולהבין. כמו שאמרתי, מהרגע הראשון בו ראיתי את קבוצת החרדים בליז'נסק שבאה ליום השנה לפטירת הרב אלימלך עשיתי את הפרויקט הראשוני של לצלם כמה תמונות. אבל המציאות שפגשתי הייתה נורא אקזוטית, היו מקומות שלא הרשו לי להיכנס אליהם ולא הבנו" (אני והצוות) "למה. ראיתי שהחרדים נראים שונים מכל מי שאני מכירה וחשבתי מחשבה נורא קלישאית, שאני פוגשת את העולם שראיתי בתמונות של פולין מהמאה התשע עשרה. זו הייתה הרמה הראשונית. הרמה השנייה הייתה כשהבנתי שלחרדים שבאים אל פולין יש שורשים בפולין, שורשים יהודים כמובן אבל אבותיהם חיו בפולין. ולמרות השואה, למרות שיש להם בית חדש בברוקלין או בית שמש או בני ברק איכשהו יש להם צורך לחזור אל המקור בו הם נוצרו. כי פולין היא המקום בו הצדיק קבור והמקום בו פעלה החצר החסידית. היה משהו מאוד יפה בנושא הזה, משהו שכמעט לקוח מאגדות או סיפורי עם כי הנוצרים לא חולקים" (עם היהודים) "את האמונה שביום השנה לפטירת הצדיק הוא חוזר אל שרידיו החומריים כדי לאסוף את המשאלות של האנשים שמתפללים בזמן הזה במקום הזה. זה נראה לי ייחודי מאוד ונוגע ללב מאוד."
ק.פ: באחד הצילומים שלך רואים אישה פולניה מקומית מציצה מהחלון אל היהודים המתפללים. איך הפולנים המקומיים מגיבים לתופעה הזו של חזרה זמנית, מוגבלת, של הרבה יהודים חרדים לשטח שהוא ברובו המוחץ מאז השואה פולני קתולי?
א.ט: "אני משוכנעת שהמציאות בפולין היום היא שונה מכפי שהייתה בשנות השישים והשבעים שאלו השנים הראשונות בהן קבוצות חרדיות ניסו לחזור אל פולין למטרות כאלו. פולין היום היא ארץ מודרנית והחברה הפולנית עשתה שיעורי בית מקיפים בכל הנוגע לנושא הזה בשנים האחרונות. אני בטוחה שהפולנים המקומיים היום הרבה יותר פתוחים לקבוצות כאלו, ולמפגש עם הקבוצות האלו, ליחסים עם הקבוצות האלו, מאי פעם בעבר. כמובן שצריך שיהיו אנשים שירצו להתעניין באקזוטי וירצו להבין מה החרדים עושים ולמה הם מתנועעים מול אוהל הצדיק (הקבר) ולמה הם כותבים פתקאות, וצריך להבין שאת הפולנים זה באמת מעניין. אבל צריך דיאלוג וזה קשה כי יש מחסום של שפה וגם החרדים מאוד מסויגים ונמנעים ממגע עם זרים. הדיאלוג מוגבל אבל באותו זמן ההכרה משני הצדדים הרבה יותר חיובית מכפי שהייתה אי פעם בעבר."
ק.פ: דיברת על הימנעות ממגע עם זרים אבל הנה התערוכה החדשה שלך "ילדי ארץ ישראל" מציגה ילדים חרדים. מה שאומר שהצלחת לבסס יחסי אמון כה טובים עם קהילות חרדיות שקיבלת רשות להציג את הדבר היקר ביותר להן, את הילדים שלהן. איך זה קרה?
א.ט: "זו אמת. אחד השיעורים הראשונים שהילדים האלו לומדים זה להימנע ולדחות כל קשר עם העולם החיצוני. וזה נכון שהם לא מתערבבים עם העולם המודרני בכלל. כל מה שאני ייצגתי בפעם הראשונה שבאתי אל מאה שערים" (זר להם) "כשבאתי למאה שערים בפעם הראשונה זה היה אחרי שעברתי את טבילת האש שלי בפולין בה הלכתי אל העיירות היהודיות הישנות וניסיתי לחדור אל הקהילות האלו. לבסס עמן יחסים מודרניים טובים יותר על סמך העבר החיובי יחסית של יחסים יהודים ופולנים בפולין. אחרי הצעד הזה הבנתי שאני רוצה לדעת איך נראים הבתים החדשים שהקהילות האלו בנו להן בישראל במאה שערים או בניו – יורק בברוקלין. איך הם חיים עכשיו? האם זה דומה לקיום היהודי בפולין לפני השואה או שזה משהו חדש ואחר לגמרי? התחלתי לחקור את העולמות האלו ואני זוכרת סוג של הלם בו הגעתי אל מאה שערים לראשונה. נכנסתי אל ירושלים, ניסיתי להיכנס אל אזור השכונה החרדית ויש שם פוסטרים ענקים שמנסים למנוע כניסה של זרים לאזור עם כיתוב שמבקש מעומק הלב את הדברים הבאים: "אנו, בניה של התורה, מבקשים מכם מעומק הלב לא לחלל את המקום הזה שבחרנו בו כבית." ויש רשימה של מה מותר ומה אסור וצריך לכסות את הברכיים והידים וכך הלאה. זה היה אות חזק עבורי שכל מי שרוצה להיות כאן צריך לכבד את הכללים. ואם אתה רוצה לא רק לשעוט במהרה ברחובות האלו אלא לעשות שם משהו, לעשות סרטים. אתה לא יכול לעשות את זה לבד. בלי יד עוזרת מקומית זה היה בלתי אפשרי כי איש לא ידבר איתך. הילדים יכסו את פניהם בידיים או יברחו ממך. זה היה תהליך איטי מאוד בו, הודות לכך שהכרתי חרדים מימי הזיכרון לצדיקים בפולין, הם יכלו לייעץ לי איפה אני יכולה להופיע. באלו אירועים ציבוריים יקבלו אותי, למשל הר מירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר בו אלפי חרדים מתגודדים ולא קשה לצלם אותם אז. אבל בית שמש ומאה שערים קשות יותר כי האנשים שחיים שם דוחים את הרעיון של לדגמן או לעשות את עצמם למושאים של צילום. ושם הצלחתי לעשות מה שעשיתי הודות לקבלה מסוימת של מי שאני. אני לא יודעת אם אפשר להגיד שאלו חברים אבל היו אנשים שכיבדו והבינו את מה שאני רוצה לעשות עבור הלא יהודים שרוצים להכיר את העולם הזה. הם האמינו שראוי לקחת את הסיכון הזה בשביל זה. אם צילמתי לבד הם אמרו לי שאפשר ללכת לטהרה ולראות את הריקודים שם, זה היה מידע בסיסי ומאוד חשוב כי למרות שאחר כך הייתי צריכה להסתדר לבד זה נתן לי את המידע הראשוני."
ק.פ: איך מגיבים הפולנים שבאים לגלריה מול התיעוד הזה של ילדים יהודיים?
א. ט: "אני קודם כל רוצה שהצופה יחלוק איתי את התחושה שזה מרתק. שזה עולם מרתק. כי אני חושבת שהעולם החרדי ובמיוחד הילדים החרדים יפהפה והם מעניינים בצורה בלתי רגילה. דרך החיים הזו, ההרגלים שקשורים לקיום הדת באופן אדוק, לחיות את המסורת, עושה את הילדים האלו לטהורים במיוחד ואין לי אפשרות להשוות אותם לילדים שאני מכירה מהשכונה שלי. אני מנסה להבין ואז להראות את מה שראיתי לאחרים. האנשים שהייתה להם הזדמנות לראות את הצילומים בטארנוב והיום וורוצלב ובעתיד קרקוב אמרו לי שלא היה להם מושג שהעולם הזה יכול להיות כל כך יפה כי כל מה ששומעים או קוראים על העולם החרדי זה רע. שהם יכולים להיות אלימים או אגרסיבים וכאן יש ילדים שמשחקים ובאים לחגיגות והם מחייכים ויש להם עיניים גדולות ופתוחות ופנים מאירות וזה מה שאני ראיתי במו עיניי."
ק.פ: מה יהיה המיזם הבא שלך בנושא?
א.ט: "ביליתי הרבה זמן בישראל בתיעוד החגים מפסח לסוכות ופורים וחנוכה והיום אני מנסה לפתוח את הדלתות למחוזות החרדיים בניו-יורק כי למרות שביקרתי שם לא הצלחתי לצלם דברים משמעותיים אז זה היעד הבא שלי למרות שאני לא חושבת שכל מה שעשיתי בירושלים או בישראל זה דבר גמור כי יש המון דברים שלא עשיתי ויש המון מקומות שלא יכולתי להיכנס אליהם כי אני אישה ולעולם לא אוכל להגיע לשם. אבל מה שמפתיע אותי זה שלמרות שמכאיב להיות צלמת בעולם החרדי זה גם נותן המון בחזרה כך שאני מאמינה שאחזור תמיד."
ק.פ: גם אנו מקווים שתחזרי ותוסיפי לחלוק עם הקהל את מה שזכית לראות.
א.ט: "אתה יודע? אתה תמיד חוזר אל המקום בו אתה מאושר."
(ח.ה)