אחת ממשתתפות הסמינר בדיון פתוח שנערך בערב הראשון, איך מנהלים מורשת יהודית ללא יהודים?
ביום שלישי אירח בית הכנסת טמפל בקרקוב את הדיון הראשון בסדרה של דיונים, מסעות לימוד, ומצגות שהתקיימו בשלושת ימי הסמינר שעסק באחת השאלות הגדולות של העם היהודי בימינו. כיצד לטפל במורשת חומרית שאי אפשר לשים בכיס ולנוע עמה מאירופה לישראל או לעולם החדש? הכוונה היא לבתי כנסת, מקוואות, בתי קברות, בתים בהם גרו רבנים וצדיקים, כולם מקומות שיקרים ללבם של יהודים חיים שזוכרים את כור מחצבתם וכעת, לעתים לדאבון לבם של השכנים הלא- יהודים שמתגוררים במקום, מתפוררים או מתמוטטים כשהאוכלוסייה המקורית אותה שירתו מתמעטת כמו שמתרחש בטורקיה ובמצרים, או נעלמת כליל כתוצאה מאירוע קטסטרופלי כמו שואת יהודי אירופה.
שחזור של ציור קיר מבית הכנסת בדוברובה טארנובסקה
עצם זה שהמושב הראשון מתקיים בבית כנסת שהיה במצב נוראי לפני שיקומו והיום משמש בית תפילה באירועים מיוחדים וחלל לאירועי תרבות מראה שפולין, בהרבה מובנים, נחשבת לסיפור הצלחה. כפי שאמר דוקטור סמואל גרובר בדיון הפתיחה: "לפני עשרים ואחת שנה עמדתי כאן והצגתי את הפילהרמונית של וורשה באירוע שנועד לגייס כספים לשיפוץ מבנה בית הכנסת. השאלה שכולנו שאלנו הייתה איך קונצרט יכול להציל בניין ואיך בניין שניצל יכול להציל קהילה יהודית? אני זוכר שנאלצתי להביא איתי שטרות של דולרים אמריקנים כדי לשלם לנגנים" (כי באותן שנים ערך הזלוטי היה נמוך ביותר). בדבריו הדגיש דוקטור גרובר שהשינוי שנעשה בפולין הוא אדיר וכמעט בלתי נתפס. מרובע שהיה מסוכן ועני קז'ייאמיז' בקרקוב הפך להיות מוקד משיכה לתיירות והבית של המרכז הקהילתי היהודי תחת הנהלתו של ג'ונתן אורנסטיין. המרכז הקהילתי היהודי בקרקוב גם אירח אירועים רבים במהלך הסמינר וכותב שורות אלו זכה להנות מהכנסת האורחים שלו.
לא היו אלו רק הקהילות היהודיות הקטנות של פולין שהובילו לשינוי, אחת הדוברות, גברת לסלי וייס שמונתה בידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה לנהל את קבוצת המחקר לשימור המורשת של ארצות הברית מעבר לים הדגישה את ההיסטוריה המנהלית של הגוף שהיא עומדת בראשו וכיצד הוא מתפקד. לדבריה, לארצות הברית יש אינטרס בשימור המורשת של אזרחיה בארצות ממנה באו לעולם החדש. קבוצת המחקר נוצרה בסוף שנות השמונים לאחר שהובנו לעומק מימדי הרס שגרמה שואת יהודי אירופה. למרות שהדחף להגן על אתרי מורשת יהודים היה הגורם ההיסטורי ליצירת הגוף גברת וייס הקפידה לציין שהיא והצוות שהיא מנהלת ממליצים ופועלים להגנה על אתרי מורשת נוספים (כגון של מוסלמים ושל בני הרומה) כדי לשרת את כלל הציבור האמריקני. הגוף נעזר במחלקת המדינה האמריקנית כדי לגבש הסכמים עם ארצות שהאתרים נמצאים בתחומן, היא מנתה למעלה מעשרים ארצות שכאלו וגם ארצות שעמן עדיין לא נחתמו הסכמים כגון רוסיה וטורקיה. כשתיארה גברת וייס את אמה, שהייתה ניצולת שואה מהונגריה ששרדה את אושוויץ לפני שהיגרה אל ארצות הברית, עמדו דמעות בעיניה. אלמנט אוניברסאלי זה במלאכת השימור והקידום מהותי להבנת מה שקורה בעולם היהודי כיום, מרק וובר, מנהל העבודות על הקרקע מטעם הקרן לאתרי מורשת עולמית, הביא את החוויות שלו מעבודה לשימור מנזרים בודהיסטים בצפון הודו באחד הדיונים שנערכו באותו יום. "התושבים באותו חלק של העולם מאמינים שבניקוי מנזרים או גירוף עלים הם רוכשים קארמה חיובית", אמר מר וובר, "זה הרשים אותי עמוקות והייתי רוצה להנחיל את התחושה הזו בכל מקום בו אנו עובדים."
המאמץ האמריקני לא מתרחש בחלל ריק אלא משתלב עם גורמים אחרים בעולם היהודי ובעולם הכללי. בקרקוב גברת יהודית קרייתי מטלון מישראל הסבירה איך בתי הכנסת היהודיים באיזמיר שבטורקיה זכו לתשומת לב מחקרית מהעולם האקדמי הטורקי ומר מרקוס רוברטס מבריטניה הציג את עמותת הצדקה שהקים, סיורים יהודיים בממלכה המאוחדת, בה הוא מציג את המורשת היהודית הנשכחת של האיים הבריטים. אליהם הגיעו היהודים עם ויליאם הראשון (1027-1087). לצד הרצון במקומות כמו פולין, לטביה, ואוקראינה לשמר או לפחות לחקור לעומק את שרידי התרבות היהודית שנחרבה בשואה לפני שיעלמו כליל עולה דחף דומה בעולם הראשון ובעולם המתפתח לבחון מחדש את שאלת היחס בין תרבות הרוב והתרבות היהודית. השאלה הגדולה היא מאיפה יבוא המימון לניקוי בתי עלמין, שיפוץ בתי כנסת, והחזרת מקוואות לשימוש. מר גרובר עצמו השווה זאת למזוודה שאין לה ידית, קרי, גורמים כגון ממשלות לאומיות, קרנות צדקה, וקהילות מקומיות יכולים לחבור ביחד כדי להשלים מיזם אבל כדי לנהל אותו צריך מישהו על הקרקע שיהיה אחראי. אחת השאלות הגדולות של העולם היהודי כיום היא מי צריך להיות האחראי הזה. דוקטור גרובר הרשה לעצמו להעיר הערה ביקורתית קמעה עבור אלו שמכירים את הדינמיקה הסבוכה של יחסי הקהילות היהודיות הקמות לתחייה במרכז אירופה ותרבות הרוב, לטענתו: "למכור בניינים היסטוריים כדי לממן עלויות תפעול לא פותר דבר." מקרה כזה זכה לתשומת לב רבה בפולין בשנה האחרונה לאחר שהקהילה היהודית של וורשה החליטה למכור את הבניין הלבן, אחד המבנים הראשונים שקמו בוורשה ההרוסה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כדי שהמבנה ייהרס ויוחלף בנכס רווחי יותר. זה הבניין שאברהם לווינסון המנוח תיארו כך ברשימה שלו "משוט בפולין" (1948): "בקצה רחוב שיננה המקביל לזלוטה, בין שלדי בתים הרוסים וערופים מתנוסס בית לבן, הדור, בודד בשלימותו. זהו בית הועד המרכזי של יהודי פולין. כאן מרכז האבטונומיה היהודית, צומת רשת המוסדות הסוציאליים, החינוכיים והתרבותיים, הדופק החי של שארית הפליטה. במשרדי הבית, במסדרונותיו ובחצר – עסקנים, פקידים, מורים, קצינים וחיילים ענודי-מדליות וסתם יהודים, "עמך". מתבלט שינוי הטיפוס היהודי. נעלמו לגמרי הזקן השחור, ה"קפוטה" השחורה, הצבע המסורתי של ההמוניות היהודית. נעלם הגזע הדתי, עגום-העינים; כרע-נפל בשנות השואה. נשארו בחירי-גורל, שבי-רוסיה, יהודי-מחתרת שהסתתרו בצד ה"ארי" ושרידי מחנות ריכוז והשמדה. נעלמה יהדות פולין. נשארו יהודים בפולין. " לחפצים לראות את הבניין כדאי להזדרז, ההודעה על המכירה כבר פורסמה בבטאון הקהילה היהודית של וורשה.
אחת הטענות שחזרו בכנס שוב ושוב היא ששום שיפוץ וניקוי לא יועיל אם תרבות הרוב, ובעיקר התושבים המקומיים שגרים סביב הנכס או האתר, לא ימצאו בו עניין. לצד דוגמאות מוצלחות לעשייה שכזו, כגון בית הכנסת טמפל בקרקוב (שהיה בית כנסת רפורמי לפני השואה) ובית הכנסת החסידה הלבנה בוורוצלב ששיפצה עמותת בנטה קהאן, יש גם דוגמאות לניסויים שלא צלחו. גברת שרה שר מהקרן לאתרי מורשת עולמית הציגה בערב יום חמישי את בית הכנסת פאראדאסי בדרום הודו (קוצ'ין) שבו שוקם מגדל הפעמונים ב 2006 אך בשל תחזוקה לקויה המצב התדרדר וכמעט שחזר לקדמותו ב 2012. מירב יהדות קוצ'ין עלתה לישראל, וכשאין בני אדם שחפצים להשתמש בנכס הוא מתדרדר לאורך השנים. בזמן הכנס עצמו פיגומים נבנו בחלל בית הכנסת טמפל כדי להתמודד עם העומס המבני שיוצרים המוני התיירים שפוקדים את קרקוב על בית הכנסת.
מוצג בתערוכה הקבועה במוזיאון בית הכנסת בדוברובה טארנוב, הספר ביידיש וסמל הנשר הפולני הוא מזמן פולין העממית (ללא כתר) מהעזבון של שמחה רות, היהודי האחרון שחי במקום.
לאור טענה חוזרת זו, בלטו בהעדרם נציגים פולנים רשמיים מהסמינר. לא נכח נציג מעיירת קרקוב או ממשרד התרבות הפולני. לשאלתי מדוע זה כך אם כל המוזמנים עד אחד מדגישים את חשיבות שילוב תרבות הרוב במלאכה ענתה לי אחת הפעילות הוותיקות בתחום בעילום שם: "אני מאמינה שפשוט מאוד לא הזמינו אותם. אתה שמעת בוודאי את דוקטור גרובר אומר שכל מי שנוכח כאן הוא יהודי או יהודי של כבוד, אבל התפיסה הזו בעצם לא מאפשרת לפולנים להיות שותפים שווים למלאכת השימור והקידום של המורשת היהודית בפולין." היא הדגישה אלמנט נוסף שלאחר מכן יחזור בשיחתי עם מלך שוחט מאוקראינה: "שימור של בניינים זה בעצם תיירות. ותיירות היא צורה מאוד נוחה ורדודה להשיג בה זהות יהודית. אם ב 2013 המשמעות של תרבות יהודית היא להתבונן במקווה מהמאה ה 19 אז מצבנו חמור מאוד. לא צריך להיות יהודי דתי כי באמת, יש מספיק יהודים שאינם דתיים, אבל לבנות זהות יהודית סביב בניינים משוחזרים, שלעתים משוחזרים בצורה גרועה, או שהמדריך המקומי למד בקורס שלא לימד אותו דברים נכונים, זה דבר שיוצר הרבה בעיות לעתיד."
ביום רביעי זכו משתתפי הסמינר לראות שתי דוגמאות לעבודת שימור בפולין. בדוברובה טארנוב, שם בית הכנסת הגדול שופץ, ציורי הקיר שעליו שוחזרו, והוא משמש כיום במוזיאון עירוני ומרכז לדיאלוג בין – תרבותי. ובדז'יאלושיצה, עיירה קטנה בה ההחלטה הייתה לשמר את שרידי בית הכנסת הגדול כחורבה. בנסיעת האוטובוס אני פוגש את ג'ייסון גוברמן, צעיר אמריקני שמשמר את המורשת היהודית של ארצות האיסלאם. כגון בית הכנסת ג'ובר בדמשק שניזוק קשות בזמן העימותים המזויינים המתרחשים בימים אלו בסוריה. מר גוברמן מנהל מאמץ דיגיטלי אדיר, שמקיף פעילים יהודים מארצות האסלאם שחיים בעיקר במערב כיום ומוסלמים מקומיים שפעילים ברשת הערבית והפרסית, לתעד את מה שנותר לפני שיעלם ולחבר בחזרה בין התרבויות שהקשרים ביניהן נקטעו. לדבריו, אנו עומדים כיום בעיצומה של המהפכה השלישית בלימודי היהדות. התחום שנוסד במאה ה 19 עם מוקד על יהדות גרמניה עבר מהפכה אחת בעבר כשהחלה ההתמקדות על יהדות פולין ומזרח אירופה כאלמנט חשוב בהיסטוריה היהודית, ואילו בימים אלו המוקד נמצא גם בחקר ארצות האסלאם והמורשת היהודית בהן. כמו בפולין, גם בתרבויות המוסלמיות יש רבים בקרב תרבות הרוב שחפצים להחיות מחדש את הקשר בין יהודים ותרבות המקום.
בית הכנסת בדוברובה טארנובסקה מרהיב עין ומעורר השתאות כשחושבים על המאמצים הרבים שהושקעו בו. ראש העיר, סטניסלב פוצז'אוטק, מדגיש את חשיבות הקרנות והמענקים שהושגו משלל מקורות שונים כדי להקים את המוזיאון וטוען שהרבה יותר תיירים מגיעים אל העיר מאז שהמקום נפתח ב 2012. למרות זאת אנשי המקצוע שמקיפים אותי טורחים למצוא משגים במלאכה. יש שגיאות בכיתוב העברי שמלווה את הציורים שעל הקירות והגג המעוטר, הבונים העלו את הרצפה המקורית ארבעה מטרים וכך פגמו בתחושת החלל הפנימי במבנה, איכות הצבעים אינה אחידה בציורי הקיר. מומחים רבים עמם שוחחתי אמרו שחבל שלא הושקעו יותר מאמצים בלמצוא מומחה ליודיאקה או לשחזור היסטורי שילווה את התהליך. מאידך, מדובר בהישג בלתי רגיל. ואולי המחשה לאחת הבעיות הקשות של ניהול מורשת כשהמנהלים הם, ברובם, זרים. והמקומיים אינם מכירים את התרבות אותה הם באים לכבד.
הלוויתן המיתולוגי מצוייר על תקרת בית הכנסת המשוחזר בדוברובה טארנובסקה
מלך שוחט, אותו כבר הזכרתי, רק מתעצב לאחר ביקור במוזיאון הזה. לדבריו: "מה שמכאיב לי פה זה שאני רואה שאין לנו היהודים המשכיות. היהודים של פולין לא התפשרו, הם באו לכאן להתפלל, ואנו מתפשרים. לצערי הרבה מהתיירים היהודים שבאים לפה באים לפה כדי להצטלם עם התמונות וללכת הלאה, הם לא לוקחים את היהדות לחיי היום יום שלהם וזה מה שבאמת חשוב. כמה מאתנו עושים את זה?" דמותו של מלך שוחט, יהודי דתי מאוקראינה שמלווה את הקבוצה בלבוש חרדי מסורתי, תלווה את הקבוצה הקטנה שלנו כל ימי הסמינר והתעקשותו על מה שהוא מכנה הכבוד היהודי תהפוך למוטיב חוזר. לכל אלו שסבורים בטעות שעיקר המאמצים לשימור וטיפוח באים מצד יהודים חילוניים ונציגי תרבות הרוב לוואסיל פטריק מהמכון לאדריכלות של אוניברסיטת לבוב יש חדשות בשבילכם. חסידי בעלז מירושלים עומדים בראש החנית של מאמצי השימור של המקוואות העתיקים בעיר בעלז. עד כה גילו שני מקוואות, אחד של מי גשמים והשני של מעיין חי.
מלך שוחט מאוקראינה, התעקשותו על הכבוד היהודי הייתה אלמנט חשוב בסמינר.
אבל בינתיים אנו כבר בדז'יאלושיצה, כזכור, שם התקבלה ההחלטה להשאיר את בית הכנסת כחורבה. המזכירה של ראש העיר כריסטינה צ'יזאק מסבירה לנו שמאמצי השימור של תחזוק החורבה שלא תקרוס מומנו בידי האיחוד האירופי ברובם. את בית המדרש שהיה קרוב לבית הכנסת נאלצו להרוס, לטענתה, כי מצבו החומרי היה בכי רע. בעתיד יציבו במקום לוחית זיכרון ובימים אלו מחברים את הכיתוב שיופיע בה. העיירה, אגב, רחוקה מלהיות עשירה, והדבר ניכר במבנים מסביב לבית הכנסת החרב. גם כאן המומחים מוצאים בעיות, נבנו תומכות שלא היו במבנה המקורי ונעשה שימוש במלט במקום בטיט למאמצי השימור. באתר של מרכז מורשת יהדות פולין אני מוצא מידע נוסף על בית המדרש שנהרס. בראשית 1940 פתחה קבוצה של חברי תנועות נוער ציוניות, ביזמתה של סלומיאה גרטלר, מטבח ציבורי קטן בקומה העליונה של בית-המדרש, שבו חולקו מדי יום ביומו ארוחות ל-200 נזקקים. בינואר 1941 כבר סיפק המטבח הזה 800 ארוחות ליום ובאוגוסט 1941 עלה מספר הארוחות היומיות ל-1,200. עד סוף אפריל 1941 חולקו במטבח הזה יותר מ-170 אלף ארוחות. בספטמבר 1942 בין אלף ומאתיים ואלפיים יהודים נרצחו ביריות בבית העלמין היהודי בדז'יאלושיצה בזמן השואה. נותרת השאלה מה יהיה כתוב על לוחית הזיכרון ליד בית הכנסת החרב לכשתוקם.
ביום חמישי מבקרים בסמינר נציגי העמותות שמימנו אותו. והן עמותת רוטשילד הנדיב, עמותת דויד ברג, קרן כהנמן, והג'וינט האמריקני. מאחורי העמותות מסתתר בדרך כלל סיפור אישי מרתק, כגון זו של עמותת כהנמן שאותה ייסד ורנר כהנמן, ניצול מחנה הריכוז דכאו, ואשתו גיז'לה לוי שעזבה את איטליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. העמותה קיימת מאז שנות השמונים והייתה בין התומכות בשחזור בית הכנסת בזמושץ' ("איני מבין מדוע בעלונים מכנים את בית הכנסת הזה חסידי", רוטן אחד המומחים, "זמושץ' מעולם לא הייתה חלק מחסידות גדולה.") שהוא בית הכנסת היחיד בפולין מתקופת הרנסנס.
רגע לפני שכולם חוזרים הביתה אני תופס מילה עם בנטה קהאן מוורוצלב. "תגידי", אני שואל אותה, "מה הביא אותך לפולין לפני שגילית את בית הכנסת החסידה הלבנה בוורוצלב?" "אהבה", היא אומרת לי, "אישי היה פעיל סולידריות ונאלץ לגלות לנורווגיה, הארץ בה נולדתי, בשנות השמונים. בלי אהבה לא הייתי פה."
(ח.ה)