דרמטורגית, במאית ומנהלת אמנותית ד"ר ורדה פיש ממכללת "ספיר" לאמנות מנתחת את הדרמות של חנוך לוין לפי כמה סוגים ושלבים ביצירתו:
ד"ר ורדה פיש: – חנוך לוין כתב כמה סוגים שונים של מחזות ובסגנונות שונים. למשל המחזה "הילד חולם" הוא מחזה רומנטי-מטאפיזי על מהות הרוע בעולם בסגנון אקספרסיוניסטי, גרנדיוזי, אופראי. לעומת זאת, המחזות "ביתיים" domestic place שלו, כמו "אורזי המזוודות" הם מחזות, שעוסקים בחיי יומיום והם יותר מינימליסטיים וליריים אמנם, אבל הליריות שלהם היא ליריות, שחוצה גבולות. למשל, דמות של אישה, שכל מה שהיא רוצה זה להקיא. חנוך לוין נותן במחזות אלו רשימות של דברים, שנמצאים למשל במקרר. מה יכול להיות יותר יומיומי ואנטי-לירי? אבל לוין עושה את זה בסגנון שלו ונותן לזה איכויות ליריות. כל הסגנון שלו הוא בעצם סגנון של ניגודים: טראגי וקומי, אפל ופסימי. רב המבקרים מאשמים אותו שהעולם שלו שחור ומדכא, ושהוא חוזר על עצמו. אבל אני מוצאת בו גם תקווה ותשוקה להיוולד מחדש.
– סוגים אחרים של המחזות של לוין הם הסאטירות המוקדמות הפוליטיות, כמו "אני ואתה והמלחמה הבאה" או "מלכת האמבטיה". בהחלט קשה לתרגם אותם לשפות זרות בלי הקונטקסט הפוליטי של ארץ-ישראל. בהרצאתך גם הצגת בפנינו את הסוג של המחזות המיתולוגיים, בין השאר, את "איסורי איוב" ו"אשכבה". ההצגה "אשכבה" מוכרת לקהל הפולני.
ד"ר ורדה פיש: – כן. יש משותף ל"אשכבה" ול"איסורי איוב". בשני המחזות האלה לוין לקח את הטקסט הקיים: ב"איסורי איוב" יש כמובן את ה"ספר איוב" מהתנ"ך וב"אשכבה" יש שלושה סיפורים של צ'כוב. אבל לוין משנה אותם, ופותח ובונה אותם אחרת, משמיט פרטים, מכניס את הדמויות לתוך מצבים שונים. אבל הבסיס הוא מאד, מאד מוכר. ב"אשכבה" למשל הוא גנב שורות שלמות מתוך הסיפורים של צ'כוב, אבל מצד שני הוא השמיט גם הרבה ויצר את העולם המיוחד לו. זה גם המשותף לשני המחזות האלו. הוא גם לקח מחזות של שקספיר –בסגנון הטבעי-ריאליסטי ובסופו של דבר הפך אותם למחזות מיתולוגיים ולא ריאליסטיים לגמרי.
– השפה של יצירותיו של לוין היא מיוחדת. ישנו קושי מסוים לתרגם את לוין לשפות זרות. למה?
ד"ר ורדה פיש: – השפה העברית שלו היא מאד מיוחדת, זאת לא שפה מליצית, זו שפה של יומיום, של האיש הפשוט, שיושב על מרפסת ביתו ומסתכל על הרחוב, על המכוניות שעוברות... ומדבר עם השכנים שלו. לדוגמה: כשאת מדברת בפולנית עם השכנים שלך ומתלוננת על המצב, על יוקר החיים, ועל כמה שזיף, ועל כמה שאת רוצה להיות בשוויצריה ובמקום זה את צריכה לרוץ לעבודה בוורשה... אז יש אצל לוין איזו שפה עם פולקלור שקשור אליה וצריך למצוא אקוויוולנט לה בשפות אחרות. המתרגם יכול לדעת את הפולנית פנטסטית, אבל הוא לא יידע את השפה הזאת, השכבה הזאת. כי שפה היא שכבות: והמתרגם הוא כמו ארכיאולוג – הוא צריך לדעת לאיזו שכבה לרדת ולהוציא משם את הלקסיקון, את הסינטקס וכך הלאה. צריך גם לחפש משהו במקביל לשפה של חנוך לוין.
חוץ מזה, יש גם הריתמוס – המשקל. חנוך לוין עבד הרבה עם המוזיקה. בכל מחזה שלו היתה מוזיקה, בדרך כלל מוזיקה חיה. האוזן שלו היא מאד מוזיקאלית. ומעבר לזה, השפה עצמה היא מאד מוזיקאלית: המשקל, הריתמוס, החריזה, יש לו שירים בתוך המחזות. אז שוב – צריך, שהמתרגם ייצור משהו דומה בשפה שלו. זה לא פשוט.
זה דומה לשיר ילדים שרוצים לתרגם לשפה אחרת. זה לא רק התרגום המילולי, אלא צריך לבנות את השורות בצורה כזאת, שזה יזרום בצורה הנכונה. כל זה צריכים לקחת בחשבון, כשמתרגמים את חנוך לוין.
– האם, לדידך, יצירתו של חנוך לוין מאבדת משהו בלי השפה של חנוך לוין? אם ניקח לדוגמה את האינטרפרטציה של קשישטוף ורליקובסקי של "קרום". היא ממש יוצאת מן הכלל – אבל בלי השפה הזאת, שאיכשהו הלכה לאיבוד בתרגום, שני תרגומים, לאמתו של דבר: מעברית לאנגלית והתרגום מאנגלית לפולנית של יאצק פוניידז'יאלק. אז איך אפשר להציל את חנוך לוין – בלי השפה שלו?
ד"ר ורדה פיש: – קודם כל, את ההצגה שוורליקובסקי הולך לביים בקרוב בארץ – את "אורזי המזוודות" – תהיה בעברית. בקשר ל"קרום" הוא עשה דבר מאד חכם: הוא הבין, שהוא לא יכול למצוא אקוויוולנטים לכל הניואנסים של השפה העברית, אז הוא חיפש שפה אחרת, שתבוא במקום השפה העברית שהוא מאבד ממנה משהו. לכן הוא הלך על שפה ויזואלית. לדוגמה: חנוך לוין בונה סצנות שבהן רואים את מה שקורה מכל מיני זוויות. זה מין מולטי-פריים קמרה (multi-frame camera). אז רואים את אותה הסיטואציה, נגיד, גבר ואישה מבוגרים רוקדים טאנגו. ואת הסצנה הזאת מלווה הבמאי עם עוד אנשים. ואנחנו, הקהל, רואים את הסצנה הזאת מהעיניים שלנו, מהעיניים של הזוג שרוקד, מהעיניים של הדמויות האחרות, מהעיניים של הבן של הזוג למשל או השכנה של הזוג. וכל אחד רואה פריים אחר.
ורליקובסקי התמקד בלשון ויזואלית כדי להעביר כל מני מסרים, שלא היה יכול להעביר דרך השפה. הוא הוסיף אפילו פרודג'קשן של הווידיאו ובאמצעותו רואים את מה שקורה על הבמה לא רק מהעיניים של כל הדמויות, אלא מעוד השתקפויות של הווידיאו. הוא משתמש בצורה מאד מאד יפה בזוויות ראייה.
מאת: קטקה מזורצ'ק